פושקין שלנו, הוא כבר לא שלנו.
הוא עכשיו מלאך חתול קטן ובלונדיני עם כנפיים בצבע זהב מרפרף לו מעל העננים ומיילל.
אין לי ספק שהוא מיילל.
אני שומעת אותו מיילל.
גם לפני שהוא יצא מהבית בפעם האחרונה הוא יילל ויילל ואנחנו לא הבנו מה הוא אומר.
אולי הוא נפרד.
כשהתקשרה השוטרת אתמול בבקר להודיע לנו שפושקין נמצא דרוס בכביש לא רחוק מהבית, הרגשתי דקירה.
הרגשתי את הדקירה ממש בלב והיא לא הפסיקה לכאוב.
זו לא סתם מטאפורה כשאומרים "כאב לב". הכאב הוא לגמרי אמיתי. הלב כואב.
רציתי לבדוק את זה בגוגל, אבל עדיין לא הספקתי.
ולא, זו לא הגירסה עם הסוף הרע לפוסט הזה. זה פוסט חדש והקודם היה החזרה הגנרלית...
* * *
וכמעט שנסחפתי עם הכאב על חתול שנדרס לדבר על אנשים שמתים ומלחמות ושאר כאבים,
ואפילו כמעט ודיברתי פוליטיקה (והאיש אמר: תפתחי בלוג אחר לצורך העניין),
כי כל הארועים התערבבו לי ביחד.
אבל בסוף החלטתי לתת (שוב) לבוב דילן לדבר במקומי וליתר בטחון גם ליהונתן גפן.
ולקוות שתבינו למה אני מתכוונת.
כי די, נמאס כבר לשמוע כמו בגן ילדים ש"הוא התחיל" ו"לא נכון, זה הוא אשם",
ובמקומות אחרים בעולם כבר גר זאב עם כבש וביטלו את המלחמות
ואת היונים פיטרו והן עכשיו מקבצות נדבות.
ואת היונים פיטרו והן עכשיו מקבצות נדבות.
