תחזור שנית

חזרתי לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן.

לצרכי עבודה. 

בד"כ אני לא קוראת את אותו הספר פעמיים, כמו שאני לא רואה את אותו הסרט פעמיים.

בעמוד 250 נדהמתי לקרוא את השורות האלו:

נשמתי רצתה רק לנוח,
לא רצתה משחקי מלחמה,
אבל הצה"ל אצלנו זה חובה,
אני כל- כך אוהב את הצבא,
(ופה צרח מישהו בקול אימים: 'כל-כך, כל- כך אוהב את הצבא!!!)
כמו גבר להחזיק רובה ביד,
כמו גבר לפוצץ ראשים,
כמו גבר לצעוד אל מותי לבד,
והכל הולך לפי התוכנית- 

ובבת אחת, מכל פינות החצר, וגם מרחבת הריקודים, עלתה השאגה, "שתלך להזדיין התוכנית..."

הספר יצא לאור בשנת 2000, לפני מלחמת לבנון השנייה ולפני שנהרג בנו הצעיר של גרוסמן.

דר' שושנה חלואני במאמר על הספר מציינת את צרוף המקרים הזה כחזון אימים.

ועל הספר בכלל היא כותבת שהוא כ"מראה מול פנינו".

ואגב קריאה שנייה.

בניסיון להעביר בנעימים את שהותה של האחיינית הצעירה שלי כאן,

צפינו בשבוע שעבר בפעם המי יודע כמה ב"גבעת חלפון".

בעיקר, אני חושבת, נבהלה א. מפרצי הצחוק ההיסטריים שלי...

כשאנחנו צופים לעיתים בסרטים ישנים אנחנו נאנחים ואומרים "אוי, התמימות של אותם ימים...",

אבל הפעם כשצפיתי בסרט בכלל לא חשבתי על תמימות. 

וכשאני חושבת על זה עכשיו, אולי אני צריכה דווקא כן לחזור ולקרוא שוב ספרים שכבר קראתי,

או לראות שוב סרטים שכבר ראיתי.

והרי שירים שאני אוהבת אני כן חוזרת וקוראת. אבל הם קצרים ואינם גוזלים זמן.

ספרים שאני רוצה לחזור ולקרוא:

- הרוח בערבי הנחל

-גבעת ווטרשיפ

-ההוביט

-האפר של אנג'לה
-מאה שנים של בדידות
-גבריאלה ציפורן וקינמון

ויש עוד הרבה. גם סרטים.

אבל אז עולה בעיית הזמן, כי אני לא מהזריזים:

האם להקדיש את הזמן לקריאת ספרים חדשים שאולי גם הם טובים ונהדרים, או לחזור ולקרוא ישנים?
מה דעתכם?

(ברלין, אוגוסט 2014)