והכל מרוכז. מתומצת. לסגור פערים. לראות שאנחנו מזדקנים באותו קצב פה ושם.
עליתי עם הרכבת לירושלים. מיד זה מכניס אותי למוד "נוסטלגיה". המסלול שעשיתי פעמים אין ספור בילדותי. אנשים קטנים מנפנפים בצד הדרך - זהו אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי. לוד, רמלה, בית שמש. ..."בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת..." - הרי ירושלים. נחל שורק. המערות שהעסיקו את דימיוננו. כמה כפרים שמשתלבים בהר וירושלים.
כבר לא אותה התחנה.
עולה על קו 18 (קו 18 ממלחה?? נו, שיהיה) ונוסעת למושבה. דרך הקטמונים. בדיוק אותם האנשים ואני כמעט חוששת שיגשו אלי תיכף וישאלו אותי אם אני הבת של אחות מרסל... הם אף פעם לא ישכחו את אמא שלי.
יורדת בתחנה של קופת חולים.
עשרות פעמים כבר הייתי פה מאז שעזבנו, אבל הפעם היא הסתערה עלי בלי שום הודעה מוקדמת - הנוסטלגיה.
נדמה לי שבדיוק בין חנות "אתא" לבין הדוכן של הסנדלר הגרוזיני שליד התחנה.
עמק רפאים פינת המליץ. שם בדיוק היא תקפה אותי ולא עזבה עד שלא גמרתי את הסיבוב של ילדותי. בלי לרחם.
החנות של "אתא" כבר איננה "אתא" אבל היא בדיוק "אתא".
יש כאלו שהחליפו את שמם ויעודם ויש כאלו שנשארו בדיוק אותו הדבר.
ופתאם הרחוב שהיה רחב וארוך בלי סוף וסואן - נראה לי כמו סימטה קטנה. והבתים עם הכותרות היפות האלו - מי ראה אותן מגובה של מטר וקצת לפני חמישים שנה....
עמק רפאים פינת המגיד. כל כך יפה נראה הרחוב שלי. כל כך נטול פטינה. אין טיפת חלודה במרפסות. כל אבן יושבת במקומה ושקט. אנשים עשירים גרים כאן היום מאחורי חומה ובריח. פעם גרו כאן אנשים אחרים. ולא הייתה כאן מדרכה.
מול הבית שלי היה שדה בור. בקיץ צמחו בו קוצים ודרדרים ובחורף סביונים וקחוונים. היום זה מגרש חנייה.
ומעבר לחומה: מוזיאון הטבע. התמלאתי שמחה. הוא שוב חי ומלא פעילות. ערוגות קטנות, יוזמות קהילתיות, מטפלת עם קבוצת ילדים סביב בריכת המים ובלילה בטח שוב שומעים פה צפרדעים.
המקום הזה הוא הוא נוף ילדותי.
הזכרונות שלי מתבלבלים. האם אני זוכרת את אמא שלי יושבת איתי על עמוד החשמל ששכב על האדמה ומנסה להאכיל אותי בבננה? או אולי זו אני יושבת עם שלי ומנסה להאכיל אותו?
זה גן דבורה, פה הלכתי לגן חובה.
בית המצורעים. כי בלעדיו אין תמונת הילדות שלי שלמה. כלומר החורשה. בית המצורעים עצמו היה סגור ומסוגר ומחוץ לתחום עבורנו. עשרות חוויות נקשרות למקום הזה. אפשר לקרוא לו מקום מכונן? אבל רק עד כאן, עד החומה שכבר עשרה מטרים לפניה התחלנו לדמיין שהצרעת נדבקת בנו. לאורך החומה מצאנו תמיד כלי אמייל חלודים וחשבנו שהחולים זרקו אותם החוצה. לא העזנו לגעת.
והנה השער, אותו השער, והוא פתוח ----
פחד ממלא אותי. באמת. אבל רק לרגע. אני צועדת פנימה למרכז האמנויות שהוקם במקום. מצטערת, האמנות הפעם ממש לא מעניינת אותי. אלא המקום שהסעיר אותנו בילדותנו. הקירות, המסדרונות, נראה שהדלתות אותן דלתות וכמעט נדמה לי שבאוויר עומד ריח התרופות. מוזיאון קטן נותן תמונה די סטרילית של מה שהיה כאן פעם.
בצעד משוחרר אני יוצאת החוצה.
וואוו, זה כמו לעבור על טאבו, או להשתחרר מסיוט שליווה אותך שנים - להיכנס לבית המצורעים.
וכאן גן, גן רחל.
המדרגות הרחבות שיורדות למטה והן חלק מאחת מתמונות ילדותי הקדומות ביותר. אני זוכרת אותי מסתכלת
מלמטה על הרגלים של אמא שעולה במדרגות הגבוהות האלו והולכת...
והנה הצומת גדליהו אלון ...הצומת הזאת מסמנת את המעבר לחטיבת הביניים, בית חינוך תיכון עירוני ג', חורשת הירח, קטמון הישנה, הגדוד העברי, חברות, חברים ושאר זכרונות שהתווספו בשנות השבעים לרדיוס הראשוני של ילדותי.
