אני מנצלת את ימי החופש שלי כדי לעשות סדר בהיסטוריה של המשפחה הקטנה אבל המאד מתועדת שלנו. על שולחן העבודה שלי מפעל העברת הוידאו למידע דיגיטלי, ועל שולחן המטבח אלבומי תמונות שצריך לתקן, להוסיף ולסדר.
זה טוב. כי אז אני יכולה לא לבהות שוב ושוב מול תמונות ההרוגים. כל מיני הרוגים.
אני קופצת בין הזמנים. בוידאו ש. בן שנה מתועד ביום ההולדת הראשון שלו, ואחר כך בנאמנות רבה מתועדים שנה אחרי שנה כל ימי ההולדת. בבית, בגן, בבית הספר, עם החברים ועם המשפחה.
ואחר כך מ. הצטרפה לחבורה. עומדת ומברברת בג'יבריש מול המצלמה. משחקת עם טל החמוד מהגן ואני שואלת את עצמי: האם הוא חי עדיין או שאולי הוא בין ההרוגים הטריים.
הרי אם היינו היום בישראל, אז מ. היתה מגויסת טריה וש. היה בטח במילואים.
והנה תמונות של האיש ושלי עוד טרם היותנו הורים. הנה הוא מקבל את דרגות הקצונה שלו. הנה הוא יושב עם חיילים אחרים כשעל הקירות מפות ואורטופוטו שהוא ואני הכנו בלילות הארוכים של מלחמת לבנון.
ב-1982 היינו שנינו חיילים, הוא חייל גולני טרי שמהרי הלבנון ירד לפיקוד. ככה הכרנו "בזכות" המלחמה ההיא. המלחמה האיומה ההיא. הטפשית. המיותרת.
ב-1991 נשאתי בבטני את ש. תוך כדי לבישת מסכת האב"ח בגלל הסקאדים.
וב- 1995, כחודש אחרי שמ. נולדה חזר האיש מהפגנת תמיכה בתהליך השלום נרעש ומבוהל. יצחק רבין נרצח.
ב-2001 עזבנו. בהתחלה לשנה. אחר כך "לא יודעת לכמה זמן" ואחר כך כבר היה ברור שלתמיד.
אני מתעוררת בלילה ולא יכולה להרדם. אני קמה בבקר ופותחת את האתר של "הארץ" ואני כואבת ואני כועסת. אני כל כך כועסת. כמעט כמו פעילי הימין שיצאו להרביץ לשמאלנים. אבל אין לי למי להרביץ כי אני שמאלנית. לגמרי! תמיד הייתי. פעם אמר עלי קולגה מהעבודה "מהגב רואים שהיא שמאלנית".
מהלידה ינקתי סוציאליזם ואחוות עמים. גדלתי על ברכי "על המשמר". אמא שלי הייתה לדעתי הקוראת האחרונה של "על המשמר" ז"ל.
חברה שלי הציעה לי עיסקת חילופין. היא הבטיחה שהיא לא תשטוף את הכלים לפני שהיא מכניסה אותם למדיח ובתמורה אני התחייבתי להיכנס לאתר של "ידיעות אחרונות" במקום לזה של "הארץ". כי ל"הארץ" יש אג'נדה. אז ניסיתי. אבל את יכולה בשקט להמשיך ולשטוף את הכלים לפני שאת מכניסה למדיח - כי אני חזרתי ל"הארץ". כי זאת בעצם האג'נדה שלי!
ותמיד הייתה.
זה לא שאני קוראת את העיתון באופן סדיר. להיפך. אני בורה גמורה וכועסת על האיש שהוא מתמיד לקרוא כל מילה ומילה, כולל התגובות האיומות. אבל בין לבין אני קולטת דרכו רסיסי מידע. ואני גם קולטת לצערי שאין חדש תחת השמש. מספיק לי להיכנס פעם בחודש לאתר, לעבור על הכותרות ולהבין שהכל נשאר אותו דבר. סליחה - רק החמיר והקצין.
ופתאם בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי קוראת בעיתון מדי יום. כמה פעמים ביום. ואני בוכה ואני כועסת.
אני כל כך כועסת. אני מרגישה את גבולות המח שלי מרב שאני מנסה להבין איך פועל הראש של בנימין נתניהו וידידיו. איך זה יכול להיות שהם חושבים שהם עושים את הדבר הנכון????!!!! ואני באמת מנסה להבין, מהמקום הכי לא מתנשא. אני לא מבינה איך הם יכולים לשחק בחיי אדם כאילו שאלו חיילי פלסטיק של פליימוביל.
והנה ש. בוידאו משחק בטירה ובאבירים שלו. ואחר כך הוא בכיתה א' ואנחנו צופים במופע הסיום של חוג ההגנה עצמית שבו השתתף שנה אחת.
ואני מנסה להיות כנה עם עצמי, ואני שואלת את עצמי ומה היה קורה אם לא היינו עוזבים? האם הייתי מצליחה להתגבר על הקונצנזוס ולהגיד לילדי "לא! אל תלכו להשתתף במלחמות האלו!" האם הייתי חוסמת בגופי את פתח הבית ולא נותנת להם לצאת? האם הייתי מפגינה ועולה על בריקדות? האם הייתי מצטרפת לנשים בשחור? או שהייתי שולחת את ילדי ואומרת להם "טוב למות בעד ארצנו!" ??
והרי אם אני לגמרי לגמרי כנה עם עצמי ובודקת היטב אז אני נזכרת שכש. היה קרוב לגיל גיוס, עוד התרוצצו אצלי מין שאלות או תחושות כמו: מה יקרה אם הוא ירצה פתאם לסוע לישראל ולהתגייס לצבא? ושרידים של החינוך הלאומני מצאתי אצלי כי פתאם דמיינתי כמה יפה הוא יראה במדים. הנה אמרתי. ולא רק אני. כשאני פוגשת בני נוער ישראלים והם שומעים שיש לי שני ילדים בגילאי צבא, הם תמיד שואלים אם הם גם יתגייסו לצה"ל. ואני רוצה לשאול "למה?" הרי אני כבר הייתי צריכה להיות במלחמה האחרונה. למה שהם יצטרפו למלחמה לא להם??! אבל אני לא אומרת כלום.
ועכשיו הקונצנזוס הזה. החדש. כבר כמעט אף אחד לא מעז להגיד שזו מלחמה מיותרת. בגלל שמתו חיילים. אבל הם לא היו צריכים להיות שם. באמת שלא. אני מנסה להבין למה כן, אבל לא מוצאת שום הצדקה.
אז אומרים לי שאני לא מבינה. בגלל שאני לא שם.
כשהייתי שם אמרו לי שאני נאיבית.
אבל כשאני נכנסת לקרוא חדשות באינטרנט אני נרגעת כי אני רואה שאני לא נאיבית. או לפחות לא היחידה.
אין לי רישומים של מספר ההזדמנויות שהיו לנתניהו לשבת לשיחות עם הפלשתינאים. ובטח שאין רישומים בכלל של מספר היוזמות שהוא היה יכול ליזום. כי הוא לא. אבל היה אפשר לעשות שלום! נכון. זה הולך ונעשה קשה יותר ויותר. בכל יום ארגון החבלה נעשה קיצוני יותר ובכל יום עוד התנחלות ממקמת את עצמה בשטחים. אבל בשביל זה אתה ראש ממשלה, לא ביבי? בגלל שאתה חכם מרב האזרחים וצריך למצוא את הדרך להתגבר על הקשיים האלו. לא?
לא. לא נראה כך. אתה רק מערים קשיים בעצמך! אתה לא רוצה שלום! אני לא מאמינה לך!
האחיינית שלי צריכה להגיע אלינו בעוד כמה ימים. מתנת בת מצווה. והיא מתקשרת ואומרת לי שהיא מפחדת. וכשאני שואלת אם בגלל הטיסה, או בגלל המלחמה, אז היא עונה לי שבגלל ההפגנות נגד ישראל באירופה...
וכשאני אומרת שמהפגנות אין מה לפחד (זו זכות דמוקרטית - אני רוצה להוסיף), אלא מהמלחמה צריך לפחד, היא עונה לי שהמלחמה לא מפחידה - אולי אזעקה אחת ביום...
טוב, אני מבינה. אם ההפגנות שהיא מדמיינת לה זה אותן התקפות אלימות של חוליגנים ישראלים על הפגנות השמאל בישראל ואין מי שיגן על האזרחים המותקפים - אז אני מבינה.
והנה ש. יושב ליד המחשב ומשחק. אלוף הדומים הוא היה. יותר טוב מאבא שלו. והנה הוא היום יוצר את משחק המחשב שלו. וזה משחק של עזרה, ואמפטיה ושלום.
והנה מ. לוקחת את מצלמת הוידאו ורודפת איתה אחרי אבא וצוהלת כשהיא מצלמת אותו. והנה היא היום פרקטיקנטית בפוסט-פרודקשיין, והראש שלה עוד מלא בבובות ושירים וקישקושים ואין לה צל של מושג אילו החלטות הרות גורל לוקחים חבריה לגן גבי ברגעים אלו ממש.
ושוב אני מנסה לבדוק את עצמי. אם הייתי שם, בישראל היום. האם הייתי קמה והולכת? ככה עוזבת הכל ואומרת "זה לא מתאים לי, אני מחפשת בית אחר לעם היהודי שבי"?? לא יודעת.
אני רק יודעת שכאן, באירופה, בגרמניה, הדור של אחרי המדינה לא ידע עוד מלחמה, ובישראל אותו הדור, הדור של קום המדינה, יודע רק מלחמות.
