ורגע לפני שנכנסת השנה האזרחית החדשה.
זה אמנם סתם עוד יום.
אבל אם לא נחלק את חיינו לפרקי זמן הרי שנאבד את היכולת להסתכל אחורה וקדימה.
אנחנו זקוקים למחזוריות הזו. להתחלה ולסוף. לחלוקה לימים ולחודשים, לימי הולדת ושנים.
אצלי, התחלות חדשות היו תמיד ארוע מרגש. בדרך כלל משמח.
בחוץ נשמעים כבר פיצוצי הזיקוקים וזה תמיד מזכיר לי מלחמה.
ואני תמיד רציתי שלום. כולם רוצים, אני יודעת.
אבל כרגע זו אני, ואני מאד רציתי שלום.
לא נראה לי מסובך מאד. נראה לי הכי טבעי. הכי טרויאלי שיכול להיות.
מה יכול להיות כל כך קשה בלעשות שלום?!
הנה: הולנד ובלגיה החליטו על חילופי שטחים - כך מעדכן אותי היום אישי היקר,
שדואג שלא אהיה בורה מוחלטת בנעשה בעולם.
ובד בבד הוא קורא לי מהעיתון:
"...צריך לגלגל את מכונת הכביסה כמה סיבובים לאחור ולתרגם בפשטות את המלים שאמרה ממלאת מקום יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, דליה פניג ביחס לפסילת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן: "יחסים אינטימיים ובוודאי האופציה הפתוחה של מיסודם באמצעות נישואין והקמת משפחה - גם אם אינה יוצאת לפועל בסיפור - בין יהודים ושאינם יהודים, נתפסים בקרב קהלים גדולים בחברה כאיום על הזהות הנפרדת". (הארץ)
ואני מרגישה מועקה שמכבידה עלי באיזור הלב.
אני מחפשת את המילים שיתארו את מה שאני מרגישה.
מושגים כמו גזענות, פשיזם, פונדמנטליזם... צצים ועולים.
אבל בעיקר כעס. המון כעס.
כמה נמוך עוד אפשר לרדת?
ברקע, פה בחדר לידי, אנחנו מעבירים קלטות מן העבר ומסבים אותן למידע דיגיטלי שנכנס למחשב.
שלי, לפני עשר שנים עם קבוצה של נערים ונערות שזכו בפרס על פרויקטים שעשו בנושא "ילד מלחמה".
הם בדרכם לסיור בבונדסטאג בברלין. המקום שפעם נשרף כשחוקקו את חוקי הגזע.
שלי ראיין את סבא שלו, אבא שלי, ניצול שואה.
אחרים שזכו בפרס היו דווקא יוצאי לאומים אחרים. נער אחד פליט מאפגניסטן שחווה את המלחמה בעצמו.
נערה אחרת ראיינה את סבתא שלה על אביה שהיה בין המתכננים של נסיון ההתנקשות בהיטלר.
ואנחנו מבינים שהרצון לשלום, שהניסיון להילחם בגזענות ובפונדמנטליזם הוא המניע לפרס הזה.
מאז חלוקת הפרס עברו עשר שנים.
שלי סטודנט ויש לו חברה מרקע דתי שונה משלו.
האם זה משנה? האם זה מטריד אותי בדרך כלשהי?
לא, לא ולא. להפך, רק מחזק את עמדתי שאדם הוא אדם הוא קודם כל אדם.
האם לא לכך התכוון האלוהים ההוא של פעם כשברא את אדם,
ולפני שהתחילו לריב ביניהם שני העמים צאצאיהם של יצחק וישמעאל - שניהם בנים לאותו האב?
ועכשיו צאו לחגוג את השנה האזרחית החדשה.
אם אתם רוצים גם קנו מתנות ופתחו בקבוקי שמפניה. כמו באירופה. כמו באמריקה.
ומוטב היום ולא לחכות, הרי בעוד זמן לא רב גם לחגוג את החג הזה של הגויים יהיה אסור בישראל...
ואני? אולי נפתח בקבוק שמפניה. אולי נצא לראות את השמים הצבעוניים המתפוצצים מזיקוקים.
אבל הרעש. הרעש מזכיר לי מלחמה. או יותר נכון מלחמות. ארבע או חמש? מי סופר??!
tree of stars...
each year reminds me of this beautiful song, called in hebrew "tree of stars".
והנה מידע שגיליתי היום על השיר המקסים הזה, "עץ הכוכבים".
