ביום שאחרי.
כשמקווים למשהו, אפילו שיודעים שהתקווה היא קלושה ביותר, האכזבה אחרי בכל זאת מאד קשה.
קצת כמו לקנות כרטיס לוטו ולקוות למרות שברור שהסיכויים אפסיים.
ואפילו אם הכרטיס נקנה ממש זמן קצר לפני תוצאות ההגרלה, קשה להימנע מהרצת תסריטים של זכייה, אושר ועושר.
נתתי לקמצוץ התקווה הזה לחלחל בי. היו סקרים שהראו שאולי.
וכשהמציאות חזרה והכתה בי זה ממש כאב.
איך יכולתי להיות טיפשה ולהאמין.
הרי הכתובת כתובה כבר זמן רב על הקיר. בשחור. בגדול.
וכאילו כדי להרגיז עמד לו גימפל תם בבקר שאחרי ולא הפסיק לשיר ולצייץ.
וגם כשיצאתי אליו, וגם כשצילמתי, וגם כשעמדתי ממש קרוב - הוא לא ברח.
למה קוראים לציפור היפה הזאת בשם המעליב הזה - אין לי מושג.
בעברית קוראים לו אדמון. הוא יפיפה!
בגרמנית הוא מכונה גימפל ולאורך שנים שימש סמל למגושמות, מסורבלות וטיפשות.
אולי הוא ניסה להקריא לי את מה שכתוב על הקיר? כאילו - אם עדיין לא הבנת, אז הנה אני גימפל תם אקריא לך.
ואולי ניסה לספר לי על חתולה שהלכה לאיבוד?
ואולי את סיפורו של גימפל תם כפי שסיפר בשביס זינגר:
אין לי מושג למה, אבל בראש מתנגן לי דווקא " שיר לשלום".
אולי כי כתוב שם "בצעקה גדולה"
או אולי כי כתוב שם "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל..."
ביום שאחרי חשבתי זו הפעם הראשונה אחרי 14 שנים שאני כבר לא שם על שינוי אזרחות.
