saturday morning

שבת בבקר יום יפה,

אבא קורא המון עתון,

אמא אוכלת המון עוגה...

כבר אפיתי עוגות גזר טובות ממנה. עסיסיות יותר.

אבל היום, אחרי כמה שבועות קצת מתישים (אותי רגשית, את האיש פיסית),

ליד השולחן הגדול שקיבל טריטוריה מכובדת משלו, במקום שפעם היה הסטודיו - 

היא מילאה את תפקידה בהצלחה מרובה.

עם מנה מכובדת של קרם פרש מעל, ונגיסות של אגוזי מלך מבפנים,

היא סיפקה בדיוק את הפינוק והחיזוק לו הייתי זקוקה.

עוגת גזר של שבת בבקר

3 ביצים

1 כוס סוכר

3/4 כוס שמן

1/2 כוס קמח שקדים (שקדים טחונים דק דק)

1 כוס קמח כוסמין מלא

1/2 כפית סודה

1 כפית אבקת אפייה 

2 כוסות גזק מגורר (בערך 300ג')

כוס אגוזי מלך שבורים לחתיכות גדולות

מחממים תנור ל-170 מעלות.

משמנים תבנית אפייה 24 או קוגלהוף.

מערבבים ביצים עם הסוכר. מוסיפים שמן. ובהדרגה מערבבים פנימה את הקמחים הסודה ואבקת האפייה.

מבליעים גם את הגזר והאגוזים ויאללה, לתנור לבערך 40 דקות. 

אני לא אוהבת את התוספות המתוקות מלמעלה ולכן אני מורחת לפעמים קרם פרש, או גבינת עיזים -

ומתענגת.

שתהיה לכם שבת נהדרת!

רגע, אני חייבת להוסיף מחווה קטנה.
פעם לפני הרבה הרבה שנים, בימי הראשונים בתל אביב,
גיליתי ספרית מדליקה בקומה שמעל חנות הנעליים (המדליקה גם) של שירוזי בבזל.
היא נתנה לי לטעום מעוגת הגזר שזה אך אפתה וגילתה לי שעוגות גזר זה אמנות בפני עצמה.
אני חושבת שאז גם התחלתי להבין שלגור בתל אביב זה אומר להיות כל הזמן מעודכן בטרנדים העכשויים,
ואם כולם עסוקים בחיפוש אחרי המתכון האופטימלי לעוגת גזר,
אז מן הראוי להצטרף לטרנד אחרת תשאר מאחור...
אבל אני בכל זאת נשארתי מאחור, ובכלל אני כבר לא תל אביבית, אז פרשתי מהמרוץ.

new ways

if i cried, it's only because i'm confused.
good luck my lovely one.

תחזור שנית

חזרתי לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן.

לצרכי עבודה. 

בד"כ אני לא קוראת את אותו הספר פעמיים, כמו שאני לא רואה את אותו הסרט פעמיים.

בעמוד 250 נדהמתי לקרוא את השורות האלו:

נשמתי רצתה רק לנוח,
לא רצתה משחקי מלחמה,
אבל הצה"ל אצלנו זה חובה,
אני כל- כך אוהב את הצבא,
(ופה צרח מישהו בקול אימים: 'כל-כך, כל- כך אוהב את הצבא!!!)
כמו גבר להחזיק רובה ביד,
כמו גבר לפוצץ ראשים,
כמו גבר לצעוד אל מותי לבד,
והכל הולך לפי התוכנית- 

ובבת אחת, מכל פינות החצר, וגם מרחבת הריקודים, עלתה השאגה, "שתלך להזדיין התוכנית..."

הספר יצא לאור בשנת 2000, לפני מלחמת לבנון השנייה ולפני שנהרג בנו הצעיר של גרוסמן.

דר' שושנה חלואני במאמר על הספר מציינת את צרוף המקרים הזה כחזון אימים.

ועל הספר בכלל היא כותבת שהוא כ"מראה מול פנינו".

ואגב קריאה שנייה.

בניסיון להעביר בנעימים את שהותה של האחיינית הצעירה שלי כאן,

צפינו בשבוע שעבר בפעם המי יודע כמה ב"גבעת חלפון".

בעיקר, אני חושבת, נבהלה א. מפרצי הצחוק ההיסטריים שלי...

כשאנחנו צופים לעיתים בסרטים ישנים אנחנו נאנחים ואומרים "אוי, התמימות של אותם ימים...",

אבל הפעם כשצפיתי בסרט בכלל לא חשבתי על תמימות. 

וכשאני חושבת על זה עכשיו, אולי אני צריכה דווקא כן לחזור ולקרוא שוב ספרים שכבר קראתי,

או לראות שוב סרטים שכבר ראיתי.

והרי שירים שאני אוהבת אני כן חוזרת וקוראת. אבל הם קצרים ואינם גוזלים זמן.

ספרים שאני רוצה לחזור ולקרוא:

- הרוח בערבי הנחל

-גבעת ווטרשיפ

-ההוביט

-האפר של אנג'לה
-מאה שנים של בדידות
-גבריאלה ציפורן וקינמון

ויש עוד הרבה. גם סרטים.

אבל אז עולה בעיית הזמן, כי אני לא מהזריזים:

האם להקדיש את הזמן לקריאת ספרים חדשים שאולי גם הם טובים ונהדרים, או לחזור ולקרוא ישנים?
מה דעתכם?

(ברלין, אוגוסט 2014)