כזאתי עצלנית אני, או אם להיות פוליטיקלי קורקט - כזאתי לא יעילה אני - שבסוף היום, בדרך למיטה אני אף פעם לא מבינה איך מבין האצבעות חומקות להן השעות ואני בקושי הספקתי...
לגמרי לא כמו המודל של האישה הישראלית שמתקתקת, ובטוח שלא כמו הגרמנים שבארצם התיישבתי.
במשך השנים אספתי לי מפה ומשם הצדקות.
אני איטית אך יסודית.
בעולם יש צורך גם בחולמים.
לחץ ומתח הינם הגורמים הראשונים למחלות.
בקיצור, נשארתי איטית כשהייתי....
אבל מדי פעם, יש מין ימים כאלו שאני מצליחה לתקתק. כלומר, יחסית אל עצמי.
למשל, להספיק להכין ארוחת צהריים וגם לאפות עוגה - וואוו!
או למשל, לקנות בשר וכבר באותו היום להכין קציצות ואפילו להקפיא מנה לשבוע הבא.
או, לנקות את הבית, לתפור משהו ולארגן ארוחת ערב.
כן, תצחקו, אבל אלו ההישגים הגדולים של חיי היום יום שלי.
אז היום היה מין יום כזה, או חצי יום כזה.
את האחיינית המתוקה שלי לקחתי איתי בסקייפ למטבח, ותוך כדי שהיא כותבת אותיות "שנראות אמיתי",
אני הורדתי את הפודפרוססור והתחלתי לטחון:
מיזלי מדהים מלא בכל טוב הארץ (אין לי מושג איזו ארץ)
ואז בשיא היעילות טחנתי את השקדים שנותרו לי דק, דק ועל פי המתכון של הילה מביסים לטארט ריבת שזיפים (מהספר שלה) לקחתי את שאריות ריבת הגזר ותפוחי עץ (כן, כן! ובבקשה לא להרים גבה) ואת התפוח המצ'וקמק האחרון שנשאר והסתכל אלי במבט מאשים של "ככה לא מתנהגים לתפוח אורגני שעולה כפליים מתפוח סתם" ואפיתי טארט דומה לשל הילה אבל לא בדיוק.
ואחרי שגם היא וגם הוא פירגנו לי ואמרו שיצא טעים (ורצו לאמר גם: "למרות האילתורים" אבל התאפקו), התמלאתי באנרגיות ממש לא אופייניות והכנסתי לתנור קדירה עם תפוחי אדמה שתוגש לארוחת הערב עם סלט כרוב שאותו כבר יכין מישהו אחר ביעילות משלו...
והתישבתי לכתוב את הפוסט הכי ארוך EVER!
וכל זה למה? כי אנחנו עדיין שקועים עמוק מתחת לאפס ביום השני של האביב. אז אם הוא, האביב כל כך לא יעיל, אז גם לי מותר! לא?
