פסח חג החירות
מחר, בשעה שכל עם ישראל יוצא בפעם המי יודע כמה לחירות,
מיקה שלי יוצאת בפעם הראשונה לחירות -
היא הולכת בפעם האחרונה לבית הספר כתלמידה מן המנין.
וכשכולם ישאלו בלילה "מה נשתנה הלילה הזה?"
מיקה (היא עדיין הצעירה ביותר אצלנו בסדר) תשאל קושיה חמישית וגם תענה:
"שמחר אין בית ספר!"
וככל שאני כותבת,
כך אני גם מתרגשת יותר,
ועדיין לא ממש קולטת עד כמה נשתנה הלילה הזה עבורי.
צריכה עוד לחשוב.
אבל הנה מה שכתב דויד גרוסמן על החירות:
---------------------------------------------------------------------------
תנועות של חירות
אולי הלב מתרחב לרגעים - הנוף החדש, הפתוח והדרמטי של סיני, עשוי לעורר תחושות לא מוכרות בלב מי שחיו במשך דורות בתחומי המחיה החנוקים של העבד. הגוף מנסה לפתע תנועות חדשות, רחבות יותר, נועזות. לכאורה, הכול פתוח ומלא הבטחה: אם נותרה בהם עוד נשמה הם יכולים להבין שארע להם נס. שהם זכו בהזדמנות לברוא את עצמם מחדש, להיגאל. אם יעזו, הם יכולים ליצור לעצמם זהות חדשה, להרגיש את רעננותו של העתיד. אבל לשם כך עליהם להילחם בכוח הכבידה העצום של ההרגל, של החרדות והספקנות, של השיעבוד הפנימי.
דויד גרוסמן, סופר
חג שמח! וחירות מאושרת!
tomorrow, when all the jews around the world will celebrate again their freedom,
my mika will celebrate her freedom for the first time -
she will attend school for the last time. she is graduating.
when all will sing "how is this night different from all other nights?"
she will sing and answer "that tomorrow there's no school!"
and i, excited more and more while writing these words,
still not really sure what this night means to me.
good luck mika!
