אחד הספרים האהובים עלי ביותר מילדותי. "מעשה בילדה" של מרים ילן שטקליס.
שלפתי הבקר מהמדף למראה הגשם.
גשם וגשם וגשם
גשם וגשם וגשם בלי סוף.
גשם בגן וגשם ברחוב.
קר ורטוב.
לא טוב.
ולי יש נזלת,
ואני משתעלת,
מאד לא טוב.
מובן -
כשהכל, הכל רטוב
וגשם בגן, וגשםברחוב,
וגשם, וגשם, וגשם בלי סוף.
ואולי לעצמי אספר,
ואשמע רק אני, לא אחר?
אספר על סנונית בשמים,
ואני - בעלת הכנפים,
ואעוף אל ימים רחוקים,
ואעוף אל איים ירוקים,
אל מעבר לציות -
שם דרות הסנוניות...
ואולי אני אהיה - אני?
ואצא לי אל גני?
והגן כולו פורח,
עם השמש משוחח...
ופתאם לפתע, פתע,
עץ אגוז מושיט לי כתר,
והנה אני מלכה,
ושמלה לי ארוכה!
כל הגן מביט אלי...
אולי...
(מרים ילן-שטקליס, מעשה בילדה)
קוקוס ואני הסתכלנו מהחלון.
אני - מקווה שתהיה הפוגה
קוקוס - לא מבינה לאן נעלם הסנאי שרץ, כמו להרגיז, הלוך וחזור לפני החלון בדיוק.
אני מאד אוהבת להשחיל חרוזים. כמעט תרפיה.
שעות.
מתלבטת עם שילובי הצבעים. הטקסטורות.
פורמת. משחילה.
ולפעמים - תנועה חדה מדי והחרוזים עפים....
ומתפזרים...